מהו תיקון 113 לחוק העונשין?

בשנת 1996 מינה שר המשפטים את ועדת גולדברג, שתפקידה היה לבחון את דרכי הבניית שיקול הדעת השיפוטי בגזירת הדין וזאת על מנת למנוע פערי ענישה בין נאשמים שביצעו עבירות דומות בנסיבות דומות – מטרה ראויה לכל הדעות.

המלצות ועדת גולדברג היו הבסיס להצעת חוק העונשין (תיקון מס' 92) (הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה), התשס"ו-2006 (ה"ח הממשלה 241), שלימים הפכה לתיקון 113. 

תיקון 113 עצמו נכנס לתוקף ב-10.7.2012, הוסיף לפרק ו' לחוק העונשין את סימן א'1 – "הבניית שיקול הדעת השיפוטי בענישה", וקבע בסעיף 40א לחוק את מטרתו המפורשת: "לקבוע את העקרונות והשיקולים המנחים בענישה, המשקל שיש לתת להם והיחס ביניהם, כדי שבית המשפט יקבע את העונש המתאים לנאשם בנסיבות העבירה". 

כפי שהובהר בפסיקה [למשל: ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (6.8.2013); רע"פ 3677/13 אלהרוש נ' מדינת ישראל (08.12.2014)], התיקון נועד לכוון את שיקול דעתו של השופט בגזירת הדין, להביא לאחידות של הענישה הפלילית, ולצמצם פערי ענישה בלתי מוצדקים, תוך הותרת שיקול דעת בידי השופט בקביעת העונש הסופי. התיקון מעניק בכורה לעקרון ההלימה (עקרון הגמול), לפיו העונש הראוי נגזר ממידת אשמו של הנאשם ומחומרת מעשיו.

על פי תיקון 113, על השופט לפעול לפי מנגנון תלת-שלבי מובנה.

השלב הראשון – קביעת מספר האירועים

בשלב הראשון, קובע השופט כמה "אירועים" מהוות העבירות בהן הורשע הנאשם – האם מדובר באירוע אחד לו יש לקבוע מתחם ענישה אחד, או שמא מדובר במספר אירועים להם מתחמי ענישה נפרדים.

השלב השני – קביעת מתחם העונש ההולם

בשלב השני, קובע השופט את מתחם העונש ההולם, זאת ללא התחשבות בנסיבות אישיות, אלא בשלושה פרמטרים בלבד: הערך החברתי שנפגע ומידת הפגיעה בו, מדיניות הענישה הנהוגה, והנסיבות הקשורות בביצוע העבירה.

השלב השלישי – קביעת העונש המתאים לנאשם

בשלב השלישי, בוחן השופט, מהו העונש המתאים לנאשם בתוך גבולות המתחם.

בשלב זה נבחנות נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה (נסיבות אישיות של ה"עושה", כגון גיל, מצב בריאותי, משפחתי, נטילת אחריות ועוד), וכן שיקולי הרתעה אישית והרתעת הרבים.

על פי לשון החוק, רשאי השופט לחרוג מגבולות מתחם העונש ההולם בשני מקרים בלבד – חריגה לקולא משיקולי שיקום או סיכוי של ממש לשיקום הנאשם; חריגה לחומרה משיקולי הגנה על שלום הציבור מפני הנאשם.

הביקורת על תיקון 113

לדעתי תיקון 113 לחוק העונשין שבזמנו נראה אולי נכון וראוי – הוכח בחלוף השנים, כטעות הסטורית שאפשר וצריך לבטל, מאחר והשאיפה ליצור אחידות בענישה, עומדת בסתירה חזיתית מול עקרון הענישה האינדיבידואלית וכפועל יוצא מביאה ליצירת מתחמי ענישה רחבים מדי שאין בהם כדי לתרום דבר לאחידות, לחילופין מביאה למתחמים אינדיבידואלים, שנתפרים לנסיבות התיק הפרטני ואין בהם שום תועלת ליצירת אחידות, או לחילופי חילופין מביאה לכך ששופט כולא את שיקול דעתו בתוך מתחם נוקשה שהוא עצמו יצר – דבר שעלול להביא לכך שנאשם יענש בצורה שאמנם מנומקת באופן אנליטי כביכול, אך למעשה חמורה מדי, או לכך שאותו שופט ינסה למצוא דרכים יצירתיות לפריצת מתחם הענישה שהוא עצמו קבע.

בכל אחת מהאפשרויות, אין לדעתי שום תועלת בהליכה לפי מתווה תיקון 113 שהוא מסורבל ומיותר ובמקרים רבים גם "מסוכן" לחירותו של הנאשם.

בכל מקרה, בשל כשלים מובנים, כפי שאפרט בהמשך, המתווה לא יכול לטעמי להביא לאחידות בענישה כפי שציפו.

השלב הראשון – קביעת מספר האירועים

העיוות במתווה תיקון 113, מתחיל כבר בשלב הראשון של קביעת מספר ה"אירועים".

על השופט לקבוע את מספר האירועים בהתאם ל"מבחן הקשר ההדוק" [ע"פ 4910/13 ג'אבר נ' מדינת ישראל (29.10.2014); ע"פ 1261/15 מדינת ישראל נ' דלאל (03.09.2015)], הבוחן האם ישנו קשר ענייני הדוק ומסכת עבריינית אחת בין המעשים, תוך שימוש במבחני עזר עובדתיים ונורמטיביים [ביצוע העבירות ברצף או בסמיכות קרובה, היות הפעולות העברייניות חלק מתוכנית כוללת, האם ביצוע עבירה אחת נועד לאפשר את ביצוע העבירה האחרת וכדומה].

אלא שהפסיקה קבעה כי המונח "אירוע" הוא רחב וגמיש, כך שמספר אישומים, ריבוי קורבנות או פריסת העבירות על פני זמן או על פני מספר מקומות, לא בהכרח ימנעו סיווג כאירוע יחיד וזאת כל עוד ייקבע כי המעשים מהווים מסכת עבריינית אחת ולכידה – דבר הנתון כמובן לשיקול דעתו של השופט היושב בדין וכשלעצמו מכרסם בניסיון לאחידות ענישה.

כך למשל בתפ"ח (מחוזי ת"א) 1016/09 מדינת ישראל נ' סבן (10.5.12), נקבע לגבי נאשם שהורשע ב – 25 אישומים שייחסו לו ביצוע בצוותא של עבירות שונות ורבות שנסובו סביב סחר בבני אדם לצרכי זנות, כי מאחר ומדובר בסדרת עבירות מאותו סוג ובנסיבות דומות הדרך הראויה היא להשקיף על רצף האירועים כמכלול אחד.

כך גם נקבע קיומו של "אירוע" אחד בת.פ. (מחוזי ת"א) 37235-12-11 מדינת ישראל נ' רבין (1.4.14); ע"פ 3164/14 רבין נ' מדינת ישראל (29.6.15), שם דובר בהרשעה בחמישה אישומים ובהם שורה ארוכה של עבירות שימוש במידע פנים בניירות ערך של שלוש חברות שונות בפרקי זמן שונים.

זאת ועוד, גם אם קבע בית המשפט כי מתקיימים מספר "אירועים" כשלכל אחד מהם מתחם עונש הולם משלו, הרי שבהתאם לסע' 40יג(ב) לחוק העונשין, הוא אינו חייב לגזור עונש נפרד לכל אירוע, כי אם רשאי לגזור עונש כולל לכל האירועים [ע"פ 8641/12 מוחמד סעד נ' מדינת ישראל (2013)‏‏].

כמובן, שבמקרה של גזירת עונשים נפרדים לכל אחד מן ה"אירועים" רשאי השופט לקבוע כי בפועל אלו ירוצו בחופף או במצטבר.

למעשה, כבר בשלב ראשוני זה של הפעלת מתווה תיקון 113, נוצרות אפשרויות רבות – קביעת קיומו של אירוע אחד, שני אירועים או יותר; החלטה על ענישה נפרדת לכל אירוע או על ענישה כוללת לאירועים – והבחירה נתונה לשיקול דעתו האישי של השופט ואינה תורמת לאחידות ענישה.

השלב השני – קביעת מתחם העונש ההולם

בשלב השני, בהתאם לסע' 40 ג(א) לחוק העונשין, על בית המשפט לקבוע את מתחם העונש בהתאם לעקרון ההלימה ולשם כך עליו להתחשב בערך החברתי שנפגע, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה – זאת בהתאם לרשימה המפורטת בסע' 40 ט לחוק העונשין וכן בנסיבות נוספות שאינן מפורטות ברשימה (סע' 40 יב לחוק העונשין).

בשלב זה ישנם שני כשלים מובנים – בעוד שקל להבין מהו הערך החברתי שנפגע, הרי שלגבי "מדיניות הענישה הנהוגה" ניתן למצוא מגוון עצום של ענישה בהתאם לרמת החריצות של כל צד. יתרה מכך – כידוע, רובם המוחלט של התיקים הפליליים במדינת ישראל מסתיימים בהסדרי טיעון, אך בתי המשפט נוטים שלא להתחשב בענישה שהושגה בהסדרי טיעון במסגרת בחינת מדיניות הענישה הנהוגה שכן הענישה בהם לא נקבעה על ידי בית המשפט אלא רק אושררה על ידו, ובכך מתעלמים למעשה מרוב רובה של הענישה...

אשר ל"נסיבות הקשורות בביצוע העבירה" – העובדה שאלו צריכות להלקח בחשבון לצורך קביעת מתחם הענישה, יוצרת למעשה מתחמי ענישה אינדיבידואלים, מאחר ולכל אירוע מאפיינים ונסיבות ייחודיות המבדילות אותו מאירועים אחרים, ואם כך מה הועילו חכמים בתקנתם ומה תרומתו של מתחם אינדיבידואלי לאחידות בענישה?

לאחר שפעל בהתאם למתווה תיקון 113 בשני השלבים הראשונים, מגיע השופט לשלב השלישי, כאשר הוא כבר כבול בתוך גבולות המתחם שהוא עצמו יצר והדבר עלול להביא לטעמי לענישה שאינה ראויה.

במקרים רבים, השופט מסרב להכנע לתכתיב המתחם [וטוב שכך!], או אז – כפי שנראה מיד – על השופט לעשות "שמיניות באוויר" כדי לחרוג מהמתחם ולהגיע לעונש הראוי אותו הוא סבור שיש להשית על הנאשם.

הטעם ה"קל" יחסית לחריגה ממתחם העונש ההולם, מצוי בחוק העונשין עצמו (סע' 40ד(א) לחוק) והוא טעמי שיקום.

דרישת סעיף החוק היא תמיכה עובדתית וראייתית לקיומו של הליך שיקום שהסתיים או סיכוי של ממש שהנאשם ישתקם בעתיד.

חריגה ממתחם העונש משיקולי שיקום

פסק הדין המנחה לעניין סטייה ממתחם העונש ההולם משקולי שיקום, הוא פסק דינה של כב' השופטת דפנה ברק ארז, בע"פ 6637/17 קרנדל נ' מדינת ישראל (18.04.2018). כפי שקבעה, "חשוב לשים לב כי המחוקק הקנה שיקול דעת רחב לבית המשפט ביישומו של הסעיף וכי נקודת המוצא בהפעלתו היא העדפתם של שיקולי שיקום".

השופטת ברק ארז פרטה שיקולים כלליים [שאינם רשימה ממצה] להפעלת הסמכות לחריגה משיקולי שיקום והם: מוטיבציה לשיקום, השתלבות מוצלחת בהליכים טיפוליים, אינדיקציות לשינוי עמוק בהתנהגות ובדרך החשיבה, הבעת חרטה כנה על המעשים והפגנת אמפטיה כלפי נפגע העבירה. עוד הדגישה כי הפעלת הסמכות אינה מוגבלת לעבירות קלות בלבד.

עד כמה יחרוג בית המשפט מגבולות מתחם הענישה במקרה של שיקום? עד כמה שימצא לנכון השופט היושב בדין ושוב לפנינו התנגשות חזיתית עם השאיפה לאחידות בענישה.

בפרשת "המזוודות הוורודות" [ת.פ. (מרכז) 4503-02-23 מדינת ישראל נ' מזרחי ואח' (6.1.25)] דובר בארבע בחורות שהעבירו יחד מברלין לישראל, 12 ק"ג קוקאין ו – 2.2 ק"ג קטמין שהוטמנו בחפצים בתוך מזוודות, תמורת תשלום ומימון חופשות.

בעוד אחת הנאשמות, נדונה בהסדר טיעון ל- 34 חודשי מאסר בפועל, הופנו שלוש האחרות לתסקיר שירות המבחן ושולבו בהליכים טיפוליים.

כב' השופטת מרב גרינברג, קבעה בעניינן מתחם ענישה רחב ביותר, שנע בין 34-66 חודשי מאסר בפועל, אך קיבלה את עתירת ההגנה לחרוג ממתחם הענישה לצורכי שיקום, בהמשך להמלצת שירות המבחן.

משמצאה כי שתיים מהנאשמות עברו הליך שיקום "חריג באיכותו, ממושך ומוצלח וסיכויי שיקומן גבוהים..." החליטה השופטת גרינברג להקל בעונשן באופן קיצוני ולהשית עליהן ענישה של 9 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות.

ואילו לגבי נאשמת אחרת שעזבה את הליכי השיקום בעיצומם, החליטה להשית עונש של 22 חודשי מאסר בפועל.

מה משמעותו של מתחם ענישה רחב כל כך, כאשר בית המשפט חרג הרבה הרבה מתחתיו? היכן האחידות בענישה של אותן 4 בחורות שעברו את העבירות בצוותא?

חריגה ממתחם העונש משיקולי צדק

טעם מורכב יותר לחריגה ממתחם העונש ההולם, הוא "שיקולי צדק" ופסק הדין המרכזי הקובע כי טענת הגנה מן הצדק בשלב העונש יכולה להשפיע לא רק בתוך מתחם העונש ההולם אלא אף על מתחם העונש עצמו, הוא זה של כב' השופט הנדל בע"פ 7621/14 גוטסדינר נ' מדינת ישראל (1.3.17).

שיקולי צדק הם שהביאו את כב' השופט יואל עדן לקבוע בת.פ. (מחוזי ב"ש) 3666-06-16 מדינת ישראל נ' חסן (14.5.2020), כי: "לאור הפער העצום בין העבירות בהן הוגש כתב אישום כנגד הנאשם, מספרן וחומרתן, לבין העבירות בהן הורשע הנאשם, יש להחיל בענייננו את דוקטרינת ההגנה מן הצדק, ולהביא את הדבר במסגרת שיקולי הענישה, הן לעניין מתחם העונש ההולם והן לעניין קביעת העונש ההולם בתוך המתחם."

כך, בדומה בת"פ (מחוזי ת"א) 31235-05-16 מדינת ישראל נ' חדד (30.11.2020)‏‏, קבע כב' השופט מרדכי לוי, כי פער משמעותי בין כתב האישום המקורי לבין הכרעת הדין, המצטרף לחלוף זמן רב, מצדיק סטייה ממתחם העונש ההולם.

בפרשה זו העיר כב' השופט מרדכי לוי, הערת אגב חשובה, שפתחה צוהר אל הלך רוחו של שופט בכתיבת גזר דין: "לתוצאה האמורה לעניין העונש המתאים, שראוי כאמור להטיל על הנאשם במקרה המיוחד דנן (מאסר מותנה ושל"צ, לצד קנס), ניתן להגיע באחת משתי דרכים חלופיות: א. האחת, קביעת מתחם עונש הולם מיוחד, המושפע, מטעמי צדק, מחלוף הזמן הרב מעת ביצוע העבירה ומהשלכותיו, בשים לב לפער בין כתב האישום המקורי לעבירה שבה הורשע הנאשם בסופו של דבר – מתחם אשר שונה מהמתחם המתייחס למצב הדברים הרגיל...; ב. החלופה השניה, העדיפה בעיניי – חריגה לקולה, מטעמי צדק, מהמתחם המתייחס למצב הדברים הרגיל, בשל המשקל המצטבר של חלוף הזמן, הפער בין כתב האישום המקורי לעבירה שבה הורשע הנאשם ועינוי הדין שנגרם לנאשם בעקבות כך, ובשים לב לכל יתר השיקולים הרלוונטיים..."

במילים אחרות, שיקולי צדק יכולים להשפיע על קביעת המתחם עצמו ויכולים אף להביא לחריגה אל מתחת למתחם – התוצאה אותה תוצאה וכך יכול השופט להגיע אל העונש הנכון לטעמו.

במקרים נוספים, נימקו בתי המשפט את החלטתם להקלה דרמטית בעונש, בנימוק של אי מיצוי הדין עם מעורבים נוספים בפרשה [ת.פ. (שלום רמ') 68876-07-18 מדינת ישראל נ' מיארה (9.3.2021)‏‏; ת.פ. (שלום חיפה) 3579/06 מדינת ישראל נ' חלידו (10.1.12); ת.פ. (מחוזי ת"א) 9691-06-15 מדינת ישראל נ' פלונית (28.2.16)].

שיקול צדק ייחודי שהביא לחריגה משמעותית ביותר ממתחם העונש ההולם, עלה בע"פ 5669/14 לופליאנסקי נ' מדינת ישראל (29.12.2015). שם הנימוק של כב' השופט פוגלמן לחריגה יוצאת הדופן ממתחמי הענישה היה מצבו הרפואי הייחודי והקשה של לופוליאנסקי – מה שהביא להקלה משמעותית ביותר מעונש של 6 שנות מאסר בפועל לעונש של 6 חודשי מאסר לריצוי בעבודות שירות.

שיקול צדק אחר, המשמש לעיתים לצורך חריגה ממתחם ענישה נוקשה, הוא השיקול של חלוף זמן קיצוני – כזה שאינו מגיע לכדי שיהוי שבכוחו לבטל אישום מכח טענה מקדמית, אך הוא משמעותי דיו מכדי להוות שיקול לענישה בתוך המתחם בלבד.

בבית המשפט המחוזי בתל אביב נקבע בפסק הדין של הרכב כב' הנשיאה ברלינר בת.פ. (מחוזי ת"א) 47301-01-14 רשות המיסים נ' פ.מ.מ. בע"מ ואח' (16.6.14), כי מועד ביצוע העבירה יכול להישקל בשלב קביעת המתחם כחלק מנסיבות ביצוע העבירה, במידה והוא משקף את הרקע והמציאות הייחודית ששררה בעת ביצועה.

לעומת זאת, כב' השופט כבוב (בהיותו ראש המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בתל אביב), השתמש בשיקול של חלוף זמן קיצוני ושיהוי בהגשת כתב אישום, כשיקול לחריגה לקולא ממתחם העונש ההולם בת.פ. (מחוזי ת"א) 44959-08-14 מדינת ישראל נ' רובינסון (13.7.2016) ‏‏. גישתו אושרה על ידי בית המשפט העליון, במסגרת ערעור [ע"פ 5836/16 ‏רובינסון נ' מדינת ישראל (7.1.2018)], שאף הקל עוד יותר בענישה.

גישת הנשיאה ברלינר, בשדרוג מסויים, ממשיכה לקנות אחיזה בפסיקה וכך למשל, בת.פ. (שלום י-ם) 67133-03-19  מדינת ישראל נ' טספהון (25.6.24), כב' השופט פאול שטרק קבע כי יש לראות בשיהוי כחלק מהנסיבות לקביעת מתחם העונש ההולם, מאחר ולגישתו "בקביעת מתחם עונש הולם, יש לטעמי מקום להתייחס להעדר זיקה של ממש בין מועד ביצוע המעשה לבין מועד הטלת העונש, לרבות בראי התנהגות והתנהלות רשויות אכיפת החוק. שיהוי ניכר בהגשת כתב האישום והעדר זיקה משמעותית בין מועד ביצוע העבירה לבין מועד גזירת עונשו של הנאשם, מקשה על מערכת המשפט לגזור עונשו של נאשם בזמן אמת, ויש לתת ביטוי לקיום שיהוי של ממש בהגשת כתב אישום כפגיעה בזכותו של הנאשם לקיום הליך ראוי, וזאת כדי להבהיר את חשיבות הגשת כתבי אישום בתיקים הפשוטים בהקדם האפשרי. כך גם, עקב השיהוי הרב, לפעמים מתייצב בפני בית המשפט נאשם שאינו אותו אדם מבחינת התהליך הקוגניטיבי שעבר, הפנמת המעשה וקבלת האחריות..."

הדרכים היצירתיות של שופטים, להשתמש בשיקולים שונים, על מנת לחרוג ממתחם העונש ההולם, שבמקרים רבים מדי הוא אינו באמת הולם – בין בדרך של קביעת תחתית מתחם מקלה ובין בדרך של חריגה אל מתחת למתחם בעת קביעת העונש הראוי לנאשם – אינם אלא ביטוי של שאיפתם הראויה לענישה אינדיבידואלית –  עקרון שהוא היסוד והמסד לענישה ראויה ונכונה.

חשיבות הענישה האינדיבידואלית

על חשיבות הענישה האינדיבידואלית, כתבו ענקי המשפט כבר במאה שעברה. כך למשל כב' השופט (כתוארו אז) ברק במסגרת ע"פ 212/79 פלוני נ' מדינת ישראל, פ"ד לד (2), 421, 433: "... בדרך כלל קובע המחוקק סנקציה מקסימלית, ומעניק שיקול דעת לשופט לקבוע את הסנקציה הספציפית אשר הנאשם האינדיבידואלי צריך לשאת בה. הפעלתו של שיקול דעת זה הוא אחד מתפקידיו האחראיים והקשים ביותר של השופט. הפעלתו של שיקול הדעת מכוונת תמיד לענין אינדיבידואלי – ובכך, בין השאר, נבדל השופט מהמחוקק – אך השיקולים אותם רשאי וחייב השופט לשקול הם רבים ומגוונים, והם כוללים בחובם הן שיקולים כלליים והן שיקולים שהם אינדיבידואליים לנאשם העומד לדין. מקובל לציין, בין מכלול השיקולים שיש לקחתם בחשבון, את שיקולי ההרתעה הכללית וההרתעה האינדיבידואלית, את שיקולי המניעה והתגמול, ואת השיקול השיקומי. כל אחד מאלה הוא שיקול לגיטימי. אלה שיקולים העומדים ביסוד מעשה החקיקה הקובע את העבירה והעונש שבצדה, ועל כן זה אף שיקול העומד ביסוד מעשה הענישה הבא להוציא את דבר החקיקה מהכוח אל הפועל. ביסוד הענישה אינו עומד שיקול אחד ויחיד, אלא מכלול של שיקולים. במלאכת הענישה בכל מקרה ומקרה חייב השופט למצוא את המשקל הראוי שיש להעניק לכל אחד מהשיקולים הנזכרים, תוך שהוא מודע לכך כי לעיתים קרובות שיקול אחד בא על חשבונו של שיקול אחר. מכאן, שהעונש אשר מוטל בסופו של דבר על הנאשם, אינו אלא תוצאה "משוקללת" – אם תרצה פשרה – של השיקולים השונים שיש להביאם בחשבון. מלאכת "שקלול" זו אינה מלאכה מדעית, אך היא אף אינה מלאכה שרירותית. היא ענין שבשיקול דעת, הנעשה על רקע הכללי והאינדיבידואלי, במסגרת המדיניות העונשית הכללית כפי שהיא מתבצעת על-ידי בתי-המשפט..."

וכב' השופט אלון קבע בע"פ 344/81 מדינת ישראל נ' סגל, פ"ד לה(4) 313, 321: "2. מדידת מידת העונש קשה היא לשופט כקריעת ים סוף. משבא הוא לשקול, אם להרשיע או לזכות, מצויים בידיו עקרונות וכללים, פרטי דינים ודקדוקי דקדוקים של תלי תלים של הלכות, שאותם הוא מיישם לעניין המסוים שלפניו. לא כן משסיים מלאכה זו, ועלה בידו, שיש להרשיע את הנאשם. המחוקק מסר בידו מידת עונש ­במיוחד כשמדובר בעונש מאסר - שיש לה שיעור למעלה ואין לה שיעור כל שהוא למטה (פרט למקרים יוצאים מן הכלל); ובמסורת הפסיקה נקבעו כללים כלליים בדבר אופייה של העבירה, טיבו של העבריין ושלומו של הציבור. כל אלה יפים הם לעיון ולדיון, אך קשים הם ביותר ליישמם להלכה ולמעשה, שהרי מעצם טיבם ומהותם אין בהם כדי לכוון את דעתו והכרעתו של השופט אלא בצורה כללית ביותר. ואם אמנם מציאות זו של הכוונה כללית וסתמית לשופט בהטלת העונש קשה היא לו, הרי חיונית והכרחית היא לעצם מלאכת הענישה: באה היא ללמדך, שכל מקרה ומקרה צריך להיות נדון לגופה של העבירה ולגופו של העבריין, והכללים שבדרכי ענישה אינם אלא בבחינת נקודות מוצא בלבד".

נראה לי אם כן שתיקון 113 עלול לפגוע בהגעה לענישה ראויה במקרה הרע, בו שופט פועל בצורה שיטתית לפי המתווה, כובל עצמו לגבולות מתחם ומוצא עצמו נאלץ לגזור את הדין כמי שכפאו שד, ומסרבל מאוד את עבודת השופטים במקרה הטוב, בו שופט מסרב להכנע לתכתיב המתווה ומשקיע מאמצים רבים בנסיון לשבור את גבולות המתחם.

כך או כך, שיטת המתווה שגויה, לא מועילה לאחידות בענישה ויש לבטלה ולאפשר לשופטים לשקלל את שיקולי הענישה בהתאם למקרה שבפניהם.